כשהילדים ביקשו את עוגת השוקולד לפני שהם סיימו לאכול, התרגזתם וביקשתם שילמדו לדחות סיפוקים. כשבדיוק מיהרתם לצאת מהקניון והילד בכה לך שהוא רוצה את הצעצוע הזה עכשיו, לא הבנת למה הוא לא מסוגל להתאפק ולדחות את הבקשות שלו למצבים אחריםdrsuzi311213 כשמדובר בחינוך של הילדים שלנו, אנחנו מאוד רציניים. הילדים צריכים להבין שלא הכל חייב לקרות כאן ועכשיו. אבל מה קורה כשמדובר בחינוך של עצמנו ? האם גם אז אנחנו מבינים את הטעם שבדחיית סיפוקים ?

מסקר שנערך לאחרונה על ידי עמותת אור ירוק עולה כי 23 אחוז מהנהגים בישראל, כלומר כל נהג רביעי, מודים כי הם מסמסים או קוראים הודעות במהלך נהיגה. הקושי שבדחיית סיפוקים יוצר מצב שבו האדם צריך להיות מעודכן וזמין גם אם הוא באמצע נהיגה. למרות שזה לא נכון מכל הבחינות לבדוק כרגע את ההודעה שהוא קיבל, הוא יעשה זאת כי התפתחה כאן הרגשה של תלות וחרדה שיתפספס משהו חשוב. הסכנה והמחיר שאנו עלולים לשלם, עוזבים אותנו לרגע ואנחנו מתחילים לפעול מהבטן. בבטן נמצא הרצון לספק את הצורך המיידי, ה"כאן ועכשיו".

הטלפון הסלולארי הופך להיות מאוד משמעותי לגבינו כי הוא מחליף את כל מה שאנו קוראים לו "תקשורת בינאישית". פתאום ניתן להמיר את כל האינטראקציה הזו למכשיר אחד קטן ומרוכז ולנהל באמצעותו את החיים שלנו. כשמדובר על האוכלוסייה המבוגרת, הבעיה היא פחות דחיית סיפוקים ויותר הפחד להפסיד התרחשויות מבחוץ. ששום דבר לא יקרה מבלי שאדע עליו. נשכחתי או לא נשכחתי? זוכרים אותי או לא? אני פה או אני לא פה?
רוב הנהגים שנתפסים הם מבוגרים אבל זה לא אומר שצעירים לא מסמסים. כמו כל דבר אחר בחיים, הם עושים זאת יותר מהר. הנהג הצעיר מסמס בנהיגה ללא הרף אלא שהוא מרגיש עם זה בסדר כי הוא גדל עם התחושה שאומרת שניתן להספיק ולשלוט על הכל בו זמנית. אני יכול להספיק לשלוט במהירות הנסיעה ותוך כדי גם על שליחת ההודעה.

זו מעין התמכרות למהירות ולקצב החיים – תמיד להיות מעודכנים, להספיק הכל באותו רגע כי חבל על הזמן. הפכנו לחברה שעושה המון דברים בו זמנית: מתגלחים או מתאפרים באוטו, מנהלים את המשרד מהרכב ועושים הרבה פעולות המסיחות את הדעת מהנהיגה. מנתוני עמותת אור ירוק שנאספו לאחרונה עלה כי ב-78% מהתאונות היה לפחות סוג אחד של הסחת דעת כגורם לתאונה. דבר זה גורם לעיוורון קשבי, כלומר, לתופעה בה האדם לא "רואה" חלק מהדברים המופיעים בשדה הראייה שלו אשר הוכחה במספר מחקרים מדעיים כשבמהלך הבולט בינהם הוצג בפני נבדקים סרטון וידאו ובו שתי קבוצות של ילדים מתמסרות בשני כדורים. הנבדקים התבקשו לעקוב אחר מספר המסירות באחת הקבוצות. לאחר הצפייה נשאלו הנבדקים האם שמו לב למשהו יוצא דופן בסרטון. כ-50 אחוז מהנבדקים לא שמו לב לאדם לבוש בתחפושת גורילה שחצה באיטיות את המסך במהלך הניסוי. אם כך עיוורון כזה עלול להביא לתוצאה טראגית בה הנהג אינו מבחין ב-50% מהמידע הנמצא בשדה הראייה שלו שכן הוא עקב אחרי ה - SMS.

במקרים רבים, לאחר תאונה קשה, אבדן חיי אדם או כתבה בכלי התקשורת נוצר אפקט הרתעה הגורם לאנשים רבים להגיד לעצמם "החלטתי להפסיק". אולם, כמו כל התמכרות החלטה זו אינה מחזיקה מעמד והנהג מהר מאוד חוזר להרגליו בזמן הנהיגה. למרות הזעזוע, למרות המודעות, למרות הידיעה כי מדובר בחיי אדם, אין יכולת להתמודד עם ההתמכרות והקושי לדחות סיפוקים. התראה בפייסבוק או סתם הודעה בקבוצה של הוואטסאפ, תגרום לנו להניח בצד את העובדה שאנחנו במהלך נהיגה ולזרוק לפחות הצצה קטנה כדי לבדוק מה קרה. הצורך הבלתי פוסק מנטרל את ההבנה רציונאלית של המחיר הגבוה שנשלם.

חשוב שתדעו, SMS בודד מסית את תשומת לבנו למספר שניות אך מעלה את הסיכון לתאונה פי 4. מסתבר שהתודעה והמודעות לא מספיקים כי לפי סקר נוסף שנעשה על ידי עמותת אור ירוק, כ - 95 אחוז מהאוכלוסייה מבינים שהתעסקות עם המכשיר הסלולארי במהלך נהיגה היא מסוכנת, אך עדיין ממשיכים לעשות זאת. כאן נכנס תפקידו של החוק והגבולות החיצוניים שאנו משתמשים בהם כשאנחנו לא יכולים להתמודד לבד. הטלפון המצלצל או ההודעה הממתינה לקריאתנו יכולים להיות מאוד משמעותיים עבורנו ואפילו ליצור דילמה אך כך גם הכסף שנוציא בתשלומי הקנסות. מי שמנצח בדרך כלל במאבק עם דחיית הסיפוקים הוא לא הסכנה האורבת מאחורי הסיבוב אלא ההוצאה הכספית. אל תחכו לקנס הבא, הניחו את הטלפון בצד או השתיקו אותו בזמן הנסיעה והישמרו מסיכונים מיותרים.

ד"ר סוזי קגן היא יועצת פסיכולוגית בכירה, בעלת קליניקה לטיפול משפחתי וזוגי ומרצה באוניברסיטת בר אילן. לקבלת טיפים ועיצות מומלץ להצטרף לעמוד הפייסבוק שלה בלינק הבא: https://www.facebook.com/DrSuziKagan

נבנה על ידי Interserve, אחסון אתרים jetserver